קולות פלסטין

יש לנו על האדמה הזאת מה שעושה את החיים שווים: ההיסוס של אפריל, ניחוח הלחם עם שחר, דעתה של אישה על גברים, כתביו של אייסכילוס, תחילתה של אהבה, דשא על אבן, אמהות עומדות על חוט של חליל, ופחד הפולשים מזיכרונות.

המפתח הוא הדבר החשוב ביותר. שמור עליו. החזק בו. זה המפתח לביתנו. המפתח יחזיר אותנו לביתנו יום אחד.

אנחנו לא מספרים. אנחנו אנשים עם חלומות, משפחות, סיפורים. אנחנו רוצים לחיות בחופש ובכבוד כמו כל עם אחר עלי אדמות.

אם עצי הזית היו מכירים את הידיים שנטעו אותם, שמנם היה הופך לדמעות.

אני משם. אני מכאן. אני לא שם ואני לא כאן. יש לי שני שמות, שתי שפות, שתי זהויות. יש לי שאלות רבות שאין להן תשובות.

הפלסטיני הוא האומה היחידה בעולם שמרגישה בוודאות שהיום טוב יותר ממחר.

אם יש לכם דמעות, הכינו את עצמכם להזיל אותן עכשיו. לא עבור המתים, אלא עבור החיים שאיבדו הכל ועדיין מוצאים את הכוח לחייך.

סומוד אינו רק להישאר. זה להישאר ולשגשג, להישאר ולנטוע, להישאר וללמד את ילדינו מי אנחנו.

אתה לא יכול להמשיך לעשות עוול לאנשים ולצפות שהם יקבלו את זה לנצח.

לשום מטרה אין משמעות בלי מחויבות. מילים בלי מעשים הן קליפות ריקות.

למדתי שחופש אינו מתנה שהחזק מעניק לחלש. זה זכות מולדת שנחצבת מרצון, נסבלת דרך סבל, ונתבעת על ידי אלה שמסרבים להימחק.

חופש לא ניתן, הוא נלקח. אף אחד לא נותן לך חופש. אתה חייב להילחם ולאבק עבורו.

סומוד אינו רק סיבולת. זוהי החלטה יומית, פעילה ומודעת להישאר — לנטוע, לכתוב, לאהוב, להתקיים — בניגוד לאלה שהיו רוצים למחוק אותנו.

הזהות הפלסטינית אינה המצאה חדשה. היא מושרשת במאות שנים של התיישבות רצופה, תרבות וקשר לארץ הזאת — הרבה לפני הסכסוכים המודרניים שביקשו להכחיש אותה.

ירושלים. אני מתקשר לאבא שלי. אנחנו מדברים על העיר. הוא אומר, 'קשה להיות אדם בשום מקום בימים אלה.' אני אומר, 'אולי בגלל זה אנחנו צריכים להתאמץ יותר.'

שייח' ג'ראח אינו סכסוך נדל"ן. זה טיהור אתני באמצעים אחרים — מחיקה איטית ובירוקרטית של הנוכחות הפלסטינית בירושלים.

הנרטיב הפלסטיני אינו סיפור של קורבנות — זה סיפור של חוסן ונחישות. אנחנו עם עם היסטוריה, תרבות, זכויות ורצון בלתי שביר להיות חופשיים.

העם הפלסטיני לא נעלם ברגע. אנחנו עדיין כאן, כותבים, מתנגדים, חולמים על עולם שבו צדק אינו פריבילגיה אלא זכות.