יש לנו על האדמה הזאת מה שעושה את החיים שווים: ההיסוס של אפריל, ניחוח הלחם עם שחר, דעתה של אישה על גברים, כתביו של אייסכילוס, תחילתה של אהבה, דשא על אבן, אמהות עומדות על חוט של חליל, ופחד הפולשים מזיכרונות.
המפתח הוא הדבר החשוב ביותר. שמור עליו. החזק בו. זה המפתח לביתנו. המפתח יחזיר אותנו לביתנו יום אחד.
אנחנו לא מספרים. אנחנו אנשים עם חלומות, משפחות, סיפורים. אנחנו רוצים לחיות בחופש ובכבוד כמו כל עם אחר עלי אדמות.
אם עצי הזית היו מכירים את הידיים שנטעו אותם, שמנם היה הופך לדמעות.
אני משם. אני מכאן. אני לא שם ואני לא כאן. יש לי שני שמות, שתי שפות, שתי זהויות. יש לי שאלות רבות שאין להן תשובות.
הפלסטיני הוא האומה היחידה בעולם שמרגישה בוודאות שהיום טוב יותר ממחר.
אם יש לכם דמעות, הכינו את עצמכם להזיל אותן עכשיו. לא עבור המתים, אלא עבור החיים שאיבדו הכל ועדיין מוצאים את הכוח לחייך.
סומוד אינו רק להישאר. זה להישאר ולשגשג, להישאר ולנטוע, להישאר וללמד את ילדינו מי אנחנו.
אתה לא יכול להמשיך לעשות עוול לאנשים ולצפות שהם יקבלו את זה לנצח.
לשום מטרה אין משמעות בלי מחויבות. מילים בלי מעשים הן קליפות ריקות.
למדתי שחופש אינו מתנה שהחזק מעניק לחלש. זה זכות מולדת שנחצבת מרצון, נסבלת דרך סבל, ונתבעת על ידי אלה שמסרבים להימחק.
חופש לא ניתן, הוא נלקח. אף אחד לא נותן לך חופש. אתה חייב להילחם ולאבק עבורו.
סומוד אינו רק סיבולת. זוהי החלטה יומית, פעילה ומודעת להישאר — לנטוע, לכתוב, לאהוב, להתקיים — בניגוד לאלה שהיו רוצים למחוק אותנו.
הזהות הפלסטינית אינה המצאה חדשה. היא מושרשת במאות שנים של התיישבות רצופה, תרבות וקשר לארץ הזאת — הרבה לפני הסכסוכים המודרניים שביקשו להכחיש אותה.
ירושלים. אני מתקשר לאבא שלי. אנחנו מדברים על העיר. הוא אומר, 'קשה להיות אדם בשום מקום בימים אלה.' אני אומר, 'אולי בגלל זה אנחנו צריכים להתאמץ יותר.'
שייח' ג'ראח אינו סכסוך נדל"ן. זה טיהור אתני באמצעים אחרים — מחיקה איטית ובירוקרטית של הנוכחות הפלסטינית בירושלים.
הנרטיב הפלסטיני אינו סיפור של קורבנות — זה סיפור של חוסן ונחישות. אנחנו עם עם היסטוריה, תרבות, זכויות ורצון בלתי שביר להיות חופשיים.
העם הפלסטיני לא נעלם ברגע. אנחנו עדיין כאן, כותבים, מתנגדים, חולמים על עולם שבו צדק אינו פריבילגיה אלא זכות.
עדויות וסיפורים
מפתח השיבה
לסבתא שלי עדיין יש את המפתח לביתנו ביפו. היא שומרת אותו עטוף בבד, תלוי מעל מיטתה. היא בת 94 עכשיו, וזכרונה דוהה — אבל היא לעולם לא שוכחת את המפתח. 'זה,' היא אומרת, 'כרטיס השיבה שלי.' גורשנו ב-1948, ומאנחנו מחכים.
קציר זיתים תחת כיבוש
מדי אוקטובר, משפחתי חוזרת למטע הזיתים שלנו ליד שכם. טיפחנו את העצים האלה במשך דורות. אבל כעת עלינו לתאם את הקציר שלנו עם צבא ישראל. אנו ממשיכים. לעולם לא ננטוש את עצינו.
ילד בעזה
נולדתי בעזה ב-2006. הכרתי רק מצור, מלחמה ומחסור. חייתי דרך ארבע מלחמות גדולות. איבדתי חברים, שכנים ובית ספרי. אבל גם למדתי שאנחנו חזקים ממה שהם חושבים. עזה לימדה אותי שהחיים תמיד מוצאים דרך.
מחנה שתילה: המחנה שמסרב למות
מחנה שתילה בביירות הוקם ב-1949 לפליטים מצפון פלסטין. אני הדור הרביעי שנולד כאן. המחנה צפוף, הבניינים מתפוררים, הביוב זורם ברחובות. אבל בתוך הסמטאות הצרות האלה, בנינו עולם. סבתא שלי תיארה את הטבח של 1982. אבל היא גם לימדה אותי ששתילה מייצג משהו נוסף: הסירוב להיעלם. כל ילד שנולד כאן הוא הבטחה: נשוב.
דיווח מעזה: משקל העדות
לסקר את עזה כעיתונאי פירושו לחיות במצב של פחד תמידי — לא רק עבורך, אלא עבור כל הסובבים אותך. זמזום המל"טים לעולם לא מפסיק. ההפצצות בלתי פוסקות. עיתונאי עזה לא רק מדווחים את ההיסטוריה — הם חיים אותה, והם מסרבים שהעולם ישתוק.
רופא בשיפא: רפואה תחת מצור
אני מנתח בבית החולים שיפא בעזה. אנו מנתחים באמצעות גנרטורים, עם מלאים שהולכים ומתדלדלים, פצעים שמעולם לא ראיתי בהכשרתי. ילדים עם פציעות רסיסים. משפחות שלמות מובאות יחד. אנו עובדים ללא שינה, ללא מספיק תרופות, ללא מים. אבל אנחנו לא יכולים להפסיק. כל חייל שאנו מצילים הוא ניצחון נגד אלה המבקשים להשמידנו.
פלסטיני במולדת: אזרח, אבל לא שווה
אני אזרח פלסטיני של ישראל. יש לי דרכון ישראלי, אני לומד באוניברסיטאות ישראליות ומדבר עברית שוטף. אבל אני מטופל כאזרח סוג ב' במולדתי. החוק מגדיר את ישראל כמדינה יהודית — והגדרה זו פירושה שתמיד אהיה זר. סומוד עבורנו פירושו להישאר, לדרוש שוויון ולעולם לא לתת להם לשכוח שפלסטין שייכת לכל מי שחי על הארץ הזאת.
חינוך מופרע: סטודנט במחסום
כל בוקר אני מתעורר ב-4 לפנות בוקר כדי להגיע לאוניברסיטה שלי ברמאללה מהכפר שלנו ליד קלקיליה. יש שלושה מחסומים בדרך. לפעמים חיילים מעכבים אותי שעות. לפעמים אני מוחזר לחלוטין. אבל אני מסרב לוותר. חינוך הוא העתיד שלנו, ואף מחסום לא ייקח אותו ממני. אסיים את הלימודים — לא למרות הכיבוש, אלא בניגוד לו.
התפוצות: מולדת הנישאת בלב
נולדתי בשיקגו לאב פלסטיני שעזב את חיפה ב-1948. מעולם לא ראיתי את פלסטין, אבל פלסטין מעולם לא עזבה אותי. אבי תיאר את פרדסי התפוזים של יפו, את ריח הים, את טעם המקלובה של אמו. כשביקרתי בגדה המערבית בפעם הראשונה בגיל 25, בכיתי — לא מעצב, אלא מתחושת הכרה מציפה. פלסטין אינה רק מקום על המפה. זה מורשת חיה, הנישאת בזיכרון, במתכונים, בשירים ובסומוד של כל פלסטיני, באשר הוא.
Sources & Further Reading
Supplementary content sourced from Wikipedia, Al Jazeera, and other verified sources.
Browse Sources →